הכרעת דין בתיק ת"פ 7845-08

הרקע וההליך

1. הנאשם מואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה, בכך שביום 3.4.08 בשעה 15:00 בשכונת תל רומיידה בחברון, הוא תקף את הנער מוחמד שאהין (להלן המתלונן) וגרם לו חבלה של ממש. המתלונן התהלך עם חברו חאמזה ג'מאל ועם אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, כשלפתע הגיח מולו הנאשם, שהתהלך בכיוון הנגדי, התקרב אליו, וחבט בפניו באמצעות אגרופו. כתוצאה מכך, נותר בלחיו של המתלונן סימן אדום והמתלונן פרץ בבכי ונאנק מכאביו.

ראיות המאשימה

2. מוחמד שאהין, המתלונן, העיד כי היה בדרכו יחד עם חברו, הוא ראה מתנחל שבא לכיוונו, ולפתע כשהיה בקרבתו נתן לו אגרוף. לדבריו, פתאום בא חייל עצר את המתלונן והזמין משטרה. המתלונן טען בעדותו כי אינו יודע ואינו יכול להסביר מדוע הנאשם תקף אותו. לדבריו החייל שראה את התוקף נותן לו אגרוף הגיע למקום, אך בהגיעו הנאשם התרחק והמשיך בדרכו למטה. כן טען המתלונן כי יומיים לאחר מכן היה לו כאב ראש כתוצאה מהתקיפה והצביע על מקום התקיפה בעינו הימנית (ראה עמ' 6 לפרו').

3. ג'מיל חמזה, חברו של המתלונן שהיה איתו באותו אירוע העיד כי היה בדרכו יחד עם המתלונן " פתאום עבר אדם יהודי ואז הוא נתן לחבר שלי אגרוף בפנים, באו החיילים שאלו אותו, אתה רוצה להתלונן במשטרה ? ענה להם כן...הוא תפס את היהודי ולקחו אותי למשטרה ונתנו את העדות מה קרה" (ראה עמ' 12 ש' 3-6). גם חמזה טען כי אינו יכול להסביר מדוע תקף הנאשם את חברו, ושהיה מדובר בתקיפה פתאומית " הוא היה בדרכו ופתאום הוא נצמד אליו ונתן לו אגרוף בפנים" העד הצביע על עין שמאל, תוך שהבהיר כי אינו יודע היכן חברו קיבל את המכה בפנים (ראה, שם, ש' 10-14).

4. מיכאל קרן, (החייל) ששימש ביום האירוע כמפקד עמדה בחסם ג'ילבר העיד כי באותו יום הוא עבד בעמדה לאחר תקופה במהלכה שירת באותה עמדה, הוא מכיר את הנאשם שמידי פעם היה עוצר ומביא לעמדה קפה בבקרים, ובאותו יום ראה את הנאשם עובר במקום ובה עת חלפו בכביש שני נערים פלשתינאים, שהצטלבו בדרכו של הנאשם, " וברגע שהם יצאו משדה הראייה שלי, שמעתי את הנאשם צועק לי, חייל, הבן זונה הזה ניסה לתקוף אותי". (עמ' 17 ש' 31). החייל רץ לכיוון הצעקה וראה את הנאשם "הולך מהמקום מהר, ואחד מהנערים החזיק את פניו והנער השני תמך בחברו והיה שם לידו, בעצם הנאשם המשיך ללכת לכיוון שהוא הלך מלכתחילה" (ראה סוף עמ' 19).

החייל הגיע למקום ולדבריו:" ואז כשהגעתי לשם ראיתי אותו ממהר ללכת משם, ואת הנער מחזיק את פניו, ואז לנער לקח זמן להתעשת ואז הוא התחיל ללכת אחרי הנאשם, ואז אני עצרתי את הנער כי היה ברור לי שהיה שם מקרה של אלימות. הנער רצה ללכת אחרי הנאשם שאלתי אותו מה קרה ? והבנתי ממנו שהוא הותקף (ראה עמ' 18 ש' 2-5). 

בנוסף, החייל גם ראה " נפיחות בפנים של הנער, זה היה ברור שהוא חטף איזה שהיא מהלומה, הוא ניסה להסביר לי שהנאשם היכה אותו ואמרתי שאם זה מה שקרה, שינסה לדבר עם שוטר. אני בסיטואציה שלי, התפקיד שהיה לי באותה תקופה היה לשמור על הסדר ולכן, קראתי לשוטר, הוא אמר לי שהוא הותקף אני אמרתי לו חכה פה ואביא שוטר, תאמר לו מה שיש לך להגיד" (ראה עמ' 18 ש' 7-10).

החייל העיד בחקירתו הנגדית כי את האירוע עצמו הוא לא ראה, אך ראה "את המכה בפנים, את הסימן שנשאר" (ראה עמ' 18 ש' 18), וראה נפיחות בפניו של המתלונן (שם, ש' 32).

5. רס"ר אמיתי עמוסי, שגבה את הודעת המתלונן, רשם בהודעה זו הערת חוקר לפיה ראה סימן אדום בפניו של המתלונן, הוא העיד כי אמנם ניסה לברר את זהות האדם השלישי שהיה עד לאירוע במקום, הוא לא הצליח ובסופו של דבר גם לא מצא לראוי לגבות ממנו עדות נוספת, למרות שבתחילה סבר שיש מקום לכך שעד נוסף ישפוך אור על האירוע, והסביר כי כשהתקשר לאביו של המתלונן, הודיעו האב כי האדם השלישי אינו מוכן להגיע. כן ציין כי  נראה לו שלמרות שראה את הסימן האדום על פניו של המתלונן, הוא לא שלח אותו לטיפול רפואי, משום שלא בכל מקרה דרוש טיפול רפואי או תעודה רפואית, והמתלונן עצמו הצהיר כי הוא אינו זקוק לטיפול (ראה עמ' 22 ש' 8).

      גרסת הנאשם

6. הנאשם בחור צעיר, מתגורר מזה ביישוב היהודי בחברון, נשוי ואב לחמישה ילדים, סטודנט להנדסה, העיד כי היה בדרכו לירושלים, ולאחר שעבר את סיבוב עמדת החיילים בצומת ג'ילבר, עלו לכיוונו שלושה ערבים, אחד מהם " עשה לי סימן להתקרב וכאילו שאם אני מתקרב הוא שובר אותי, המשכתי להתקרב ואמרתי לעצמי שהוא יזוז מן הסתם, יש פה חיילים למעלה ושהוא צריך להיות טיפש כדי לעשות דבר כזה, התקרבתי אליו, הוא הניף את היד, אני עשיתי צעד אחורה עם התיק של הבית ספר על הגב, ואז צעקתי לחייל שהוא מנסה לתקוף אותי. אחרי זה החייל קרא לו ואני המשכתי, עברתי את שכונת בית הדסה, נכנסתי לרכב ונסעתי" (ראה עמ' 25 ש' 5-9 לפרו').

7. הנאשם טוען כי בהגיעו לתחנת המשטרה נהגו כלפיו בצורה מבזה, לחדר נכנס אדם גדול בלי מדים, שדרש ממנו בדיקת DNA שתילקח במקל שידחפו לפיו והלך לנשוך או למצוץ אותו. הנאשם סירב לבדיקה פולשנית מסוג זה, אך באותו רגע האדם הגדול נהג כלפיו בהשפלה " הוריד לי את הכיפה, ליטף אותי בשיער לאורך הפנים והזקן, הוציא את ידו פתח אותה ואמר לי "חמודי, אני יכול מהשערות האלה זה בשבילי מספיק", שמישהו נוגע בי רציתי ללכת משם , אמרתי לו תעשה מה שאתה רוצה אני הולך, אחרי שמישהו מלטף אותי אני פה מוכן שיעשו לי הכל".

8. בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי הנערים הערביים ניסו לתקוף אותו והסביר כי לא המתין להגעת החייל, אותו הזעיק, ולא נשאר כדי להעלות טענותיו, משום ש: " זה היה מפחיד מאוד, דבר שני זה עניין שקורה יותר מידי פעמים בחברון, וגם אם החייל יבוא, למי אני אתן עדות, לשוטר שכבר סימן אותי ? (ראה עמ' 26 ש' 13,14 לפרו'). לדבריו: " החייל מאוד יעזור, המשטרה לא תעזור. הם ניסו לתקוף אותי... אם היו פוגעים בי...הם הגיעו לזווית של צומת ג'ילבר הם ראו אותו הם הפסיקו, אני המשכתי ללכת, מה אני צריך לחכות, מה הוא יעשה ? לא הרביצו לי... (ראה עמ' 26 ש' 16-19).

            דיון

9. לטענת הסניגור ראיות התביעה רצופות שקרים וסתירות, ומעלות ספקות באופן שאינו מאפשר לבסס עליהם הרשעה בפלילים. כן קיימים מחדלי חקירה משמעותיים בגינם, יש לזכות את הנאשם. לעומת זאת, עדות הנאשם אמינה, הגיונית ומול עדויות עדי ההגנה היא האמינה שביניהם.

10. אמנם קיימות סתירות בין עדויות עדי התביעה, כפי שהצביע עליהם הסניגור, אך לא מצאתי יש בהן כדי לבטל או לכרסם בגרסת המאשימה, ואתייחס אליהן.

11. ניסיון המתלונן וחברו להציג מצב לפיו נכחו רק שניהם באירוע, למרות שנער פלסטינאי נוסף היה עד ראייה רלבנטי. אמנם מחומר החקירה עולה כי היה במקום נער פלסטינאי נוסף, אך למרות הסתירות שעלו בנושא זה בעדויותיהם, לא התרשמתי בסופו של יום כי מדובר בהתחמקות שיש בה כדי להשפיע על אמינותם.

מעדות המתלונן וחברו בביהמ"ש עולה כי שניהם הלכו יחד, אך האדם השלישי שהיה במקום לא היה ממש עמם.